החלטה בתיק בש"א 3905/06

1.         המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין לשכירות בירושלים בתיק שכירות 126/04 (כב' השופט יצחק שמעוני, סגן נשיא), שקבע כי על המבקש לשלם למשיב דמי שכירות בשיעור של 1,100 דולר לחודש החל מיום 14.3.03. אין חולק כי כיום החוב  עומד לערך על סך של כ-50,000 דולר. לאחר הגשת הערעור הגיש המבקש את הבקשה מושא החלטה זו, שבה ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בערעור שהוגש.

2.         לדברי המבקש, סיכוייו לזכות בערעור טובים ואף מאזן הנוחיות מצביע על כך כי אם לא יעוכב מימוש פסק הדין והמבקש יזכה בערעור מן הנמנע או קשה יהיה להשיב את המצב לקדמותו. עוד מוסיף המבקש וטוען, כי אם לא יעלה בידיו לשלם את הסכום האמור, אזי תקום למשיב עילת פינוי נגדו וזאת מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. לחילופין, ביקש המבקש, לשלם החוב מדי חודש בחודשו בפריסה של 1,100 דולר, אשר נקבעו בפסק הדין כדמי שכירות חודשיים וזאת מבלי לשלם את חובות העבר.

3.         המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, מדובר בתביעה שהוגשה לבית הדין לשכירות לפני למעלה משנתיים וחצי, ועל אף שהמבקש ידע כי עליו לשלם את דמי השכירות שנפסקו, נמנע מתשלומם למשיב, ואף לא טרח להפקיד אותם בקופת בית המשפט. העובדה כי הנאשם הגיש ערעור, אינה כשלעצמה, מצדיקה מתן צו עיכוב ביצוע של פסק הדין, שכן הכלל, כפי שמורה אותנו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן - " תקנות סדר הדין האזרחי"), הוא: "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". לגופו של ענין, כעולה מכתבי הטענות של הצדדים, המבקש היה צריך לשלם את דמי השכירות בין מכוח ההסכמות שהיו בין המבקש למשיב בטרם הוגשה התביעה ובין מכוח התקנות ששינו את מצבו של המבקש. בית הדין נימק את פסק דינו וביסס את ממצאיו על חומר הראיות, ולא נראה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין לשכירות שפסק כי עדותו של המבקש אינה מהימנה עליו. מצבו הכלכלי של המבקש אינו שיקול בשאלה האם יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. מדובר בבית עסק שהינו בית קפה, הממוקם בצומת מרכזי ומהתמונות שהוגשו לבית הדין עולה כי בית הקפה מלא באנשים הפוקדים אותו.

4.         בתגובתו לטענות המשיב, חזר המבקש על הטענות שהעלה בבקשה, תוך שהוא מדגיש כי אם יפגר בתשלום דמי השכירות עלול המשיב לפנות לערכאות ולדרוש את סילוקו מהנכס המוגן.

5.         ההלכה היא כי אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב ביצועו, כך לשון תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת לאמור:

"466. הביצוע לא יעוכב

הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים."

במילים אחרות, הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו, מיד עם הינתן ההחלטה המזכה. בבג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 327-326 (2000), נאמר מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"כלל נקוט הוא בידינו, כי במימוש החלטות שיפוטיות, העיקרון הוא כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה... כלל זה מוצא את ביטויו בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. עם זאת קיים הסדר של עיכוב ביצוע בתקנות 471-467, אלא שזה נעשה על ^-פי בית ^-המשפט שנתן את ההחלטה, הרשאי להורות על עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור או לתקופה קצרה מזו. על המבקש לעכב ביצוע להגיש בקשה על כך לבית ^-המשפט לאחר מתן ההחלטה שמבקשים לעכבה. סירב בית ^-המשפט שנתן את ההחלטה לעכב ביצוע, רשאי בית ^-המשפט שלערעור להורות על העיכוב. העיכוב אינו אוטומטי; על המבקש עיכוב להפעיל את בית ^-המשפט, והעיכוב עצמו, אם בכלל או בתנאים, נעשה על ^-פי שיקול ^-דעת בית ^-המשפט. הסדר זה, שהוא הסדר ראוי, מורה מחד גיסא על מימוש מיידי של ההחלטה המזכה, ומאידך גיסא מאפשר הוא עיכוב ביצוע במקרים ובתנאים המתאימים לפי שיקול ^-דעת בית ^-המשפט, על ^-פי כללים מנחים שהונחו בפסיקה. בדרך זו נשמר האיזון בין זכותו של אדם לממש את זכייתו מצד אחד לבין השמירה על האינטרס של החייב שהגיש ערעור, שלא לעמוד בפני שוקת שבורה אם יזכה בערעורו, מצד אחר".  

על השיקולים שבית המשפט שוקל, בהידרשו לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין, עמדה השופטת ד' דורנר בבש"א 4403/94 ויצמן נ' ניצן, תק-על 94(3), 2278 (1994), בקובעה לאמור:

"בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין יש לערוך איזון בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסק הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור. בהתנגשות בין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה, שכן ההנחה היא כי פסק הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון.

...

הכלל הוא איפוא, כי פסק דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המיידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואולם, העדפת האינטרס של הזוכה אינה מוחלטת, ולבית המשפט מסורה על-פי תקנה 467 לתקנות הנ"ל [תקנות סדר הדין האזרחי] הסמכות לעכב ביצוע של פסק דין. סמכות זו תופעל כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן להגשים את זכויותיו של המערער כפי שייקבעו בפסק הדין בערעור."

(ראו גם, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533 (2001); ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל, תק-על 2003(3), 2491 (2003)).

6.         הלכה פסוקה היא, כי רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות, יעוכב ביצועו של פסק דין. כאמור, שניים הם התנאים העיקריים לעיכוב פסק דין, אשר בית המשפט ישקול התקיימם במצטבר בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין: האחד, סיכויי הצלחה טובים של המערער בערעורו, והשני, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, האם יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו. כך השופט א' לוי בע"א 7609/01 בר שלום נ' קירשנבוים, תק-על 2001(3), 491 (2001) באומרו:

"על המבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכי ביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליו נזק רב, שקשה יהיה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור."

(ראו גם, בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1), 334, עמוד 336
(1989); ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד נג(1) 187 (1999); ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל, תק-על 2003(3), 2491 (2003); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמודים 859-860).

נטל ההוכחה רובץ לפתחם של המבקשים להוכיח התקיימותם של התנאים דלעיל באמצעות הגשת תצהיר מפורט. עמד על כך השופט א' מצא בבש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 406-405 (1997), בקובעו כי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, בהתחשב במצבו של המבקש ובהשפעת ביצועו המיידי של פסק הדין על מצבו, מותנית בשלושה: